יש לי בעיה, שלא נאמר מגבלה – אני כמעט לא יוצרת דברים סתם. זה לא שאני לא רוצה, אני נחשפת לפעמים לכל מיני חומרים וכלים שאני משתגעת לנסות. אבל אם אותו תחום יצירתי מותיר אותי בסופו של דבר עם ״קישוטים״ שרק מעלים אבק… מה אני אגיד? קשה לי. אני אוהבת ליצור חפצים שיש להם ״תפקיד״, גם אם הוא דקורטיבי. חפצים שיש להם חלק במכלול העיצוב של החדר, שהנוכחות שלהם משמעותית או שהם שימושיים. נו, שויין, יש אנשים שמפחדים ממקומות סגורים, אני מפחדת מצ׳צ׳קעס.
לפני שנה ומשהו גיליתי את הבלוג ג׳ינג׳ ואת האישה (הג׳ינג׳ית) המופלאה שמאחוריו. בבלוג המצחיק הזה, שמדגים בצורה מושלמת למה בלוגים זה דבר נפלא, מעניקה לנו אורית גידלי הצצה לחייה המקצועיים-אישיים-משפחתיים. יש לאורית ולמשפחתה את הכשרון לחוות פרקים סתמיים לכאורה בחיי היום יום, בצורה מצחיקה, מרגשת ובעיקר יצירתית. ימי ההולדת של הילדים לעולם לא מסתכמים במפעילה מחופשת בתשלום. הקמת הסטודיו ביפו לא התמצה בהעסקת מעצב. אורית לימדה אותי איך אירועי השגרה כמו גם השיאים האישיים הקטנים, יכולים להפוך לחג שממלא את הלב בשירה ואת הידיים בחומרי יצירה. אישה כלבבי (אגב, כבר פניתי אליה בפייסבוק והודעתי לה שאני גרופית. אני נבוכה להודות, אבל אני ממש גרופית).
אז אם לא הכרתם הרשמו מהר מהר לבלוג שלה, דפדפו אחורה וקראו הכל. פשוט הכל. על בית החלומות בגליל, ההתרגשות בתהליך הבנייה ותהליך הפרידה העצוב, טקסי האוסקר המשפחתיים וצילומי החתונה המאוחרים (והגאוניים).
ולמה אני מספרת כל כך הרבה על הבלוג של אורית? כי אורית מכינה להנאתה מיניאטורות מחימר פולימרי (פימו ודומיו). ככה גיליתי אותה. שיטוט מקרי ברשת הוביל אותי אליה, ומשם לאובססיה משוגעת למיניאטורות עבודת יד, בדגש על מוצרי מזון מזעריים. יו-טיוב הוא חור ארנבת ואני נשאבתי בכיף גדול להדרכות מדהימות לממתקים פיצפונים, המבורגרים זערוריים ועוגות קטנטנות. וואו.
אורית מעלה סדרת הדרכות מצויינת המסבירות איך לגרום למיניאטורות החימר הפולימרי להיראות משכנעות ואכילות לחלוטין. אתם יכולים לקרוא אותן כאן.
לא משנה כמה רציתי, לא יכולתי להביא את עצמי להכין מיניאטורות כאלה בעצמי. מחסום ה- ״מה לכל הרוחות אני אמורה לעשות עם זה אחר כך״ מנע ממני לכלות את זמני הפנוי בגלגול קרואסונים בגודל חצי אקמול.
ואז- הגיע פורים. פווווורים! החג הכי הכי טוב בעולם ובכלל. ואני ידעתי שאמציא תחפושת שתצדיק המון מיניאטורות מחימר פולימרי. מצאתי את ה״בשביל מה״ החיוני שלי, והתישבתי לעבוד.
זה כיף ונעים ומספק מאד. וחמוד. כל כך, כל כך חמוד.
אז נכון שבסוף וויתרתי על הכיוון בכלל והתחפושת שלי קיבלה תפנית לדמות אנימה מרומזת (במקום להתייחס לאפנת הרחוב היפנית התינוקית וההזויה), אבל- היי! את התירוץ שלי להתנסות במיניאטורות קיבלתי.
מקווה שהיה לכם חג יצירתי ושמח! בפוסט הבא- על התחפושת של הנינג׳ה הפרטי שלי, שעשה אותי מאושרת בפורים הזה כמו שלא דמיינתי שאפשר בכלל. קפצו לבקר 🙂
שירה
