נסעתי לפריז. פשוט ככה. זה לא היה מתוכנן בכלל. למען האמת, שום נסיעה לשום מקום לא היתה מתוכננת לעתיד הקרוב או הרחוק. אתם יודעים איך זה – הבית החדש, הרשימה האינסופית של דברים להשלים ולהכין ולקנות. העבודה. המשכנתא. לא אלאה אתכם בפרטים שהובילו לרגע הזה בו שאלתי את ארי – ומה אם אני אסע לבד? והוא ענה – יאללה, מפרגן.
אז ארזתי ונסעתי. התארחתי אצל בת דודה רחוקה שהיא חברת נפש, למרות שאנחנו מכירות רק מגיל 15 ונפגשות רק אחת לכמה שנים טובות. היה קר מאד, פריזאי מאד. היה נפלא.
יש לי המון מה לאמר על הנסיעה הזאת ובאותה נשימה – אני רוצה להגיד שום-דבר. לא צילמתי כמעט בכלל ולא כתבתי ולא שיתפתי. רציתי להיות לבד, אבל ממש ממש לבד, וזה אומר בלי לתת לחברי הפייסבוק שלי להציץ ובלי להשוויץ באינסטגרם ובלי לחלוק את סוד החוויה שלי עם איש. רציתי להריח ולטעום ולראות ולנשום לבד. שנים שלא הייתי ממש לבד וזה היה נחוץ, נהניתי לשמוע את הקול שלי מהדהד בראש, מחשבות נקיות וחפשיות, בלי לאמר דבר. לא הייתי בת הזוג של-, אמא של-, חברה של-. הייתי אני של עצמי.
הייתי בטוחה שזה יהיה טיול איטי. זמן לחשוב ולכתוב, לעצור קצת את הריצה. אבל מהרגע שנחתתי נזכרתי שאני בכלל לא כזו, אפילו במקומות הכי ״שאנטי״ בעולם מצאתי את עצמי הולכת הלוך ושוב. אני אוהבת לטייל בתזוזה, לתת לרגליים לנהוג ולאפשר לראש לשבת במושב האחורי, להתפעל מהנוף.
פריז אהובה עלי במיוחד, מוכרת כל כך ובכל זאת מפעימה ומפתיעה בכל פעם מחדש. כאמור – אני לא מתכוונת לספר על העיר שביקרתי, אבל אשמח לכתוב כאן על העיר שחוויתי.
(ומה לגבי המלצות? נו, לא באמת יכולתי לוותר על רשימת המלצות לוהטת לקוראי הבלוג הנהדרים שלי. בפוסט הבא, מבטיחה!).
פריז של הפרטים הקטנים
היופי בפריז הוא ישות בפני עצמה. מיד עם היציאה הראשונה מפתח המטרו, כשהחלונות הצרים של השדרה רק מבצבצים מבעד לגרם המדרגות, פוגשים ביופי. אם אאלץ לתאר את העיר במילה אחת, היא תהיה ״יופי״. נדמה שהעיר תוכננה ע״י היופי עצמו, לא על ידי בני אדם. לאורך הביקור שלי מצאתי את עצמי מחפשת את המקור, את הסיבה המדוייקת לתחושה הזו שלי, שהכל פשוט… יפה.
אי אפשר לאמר שזה הטעם שלי – לא הייתי רוכשת סלון בהשפעת הבארוק ולא הייתי מתהדרת בשמלה מהמאה ה-19. אז למה הלב נשבה ומתאהב בכל בניין? בכל גינה? בכל פינת רחוב?
בגלל הפרטים הקטנים. ההקפדה היתרה על כל פרט שולי-לכאורה, האסתטיקה המדוייקת והעושר שניכרים בכל פריט, אפילו הקטן ביותר. אני עומדת בפינת רחוב ברובע ה-3. אבני המדרך עשויות אבן יפה, מנוסרות באחידות מרשימה. עמוד התאורה לידי יצוק בברזל, מעוטר עלים ופריחה מתכתית. השלט לרחוב הסמוך מבריק באמייל כחול-ירוק, קיר הבניין מכוסה קיסוס. החלונות המעודנים צרים ומאורכים, מעקה ברזל שחור מתפתל לפניהם בדוגמה גיאומטרית מורכבת. הלבנים שבמשקוף החלון מסותתות בדוגמת פסים, ותחתיו עיטורים דמויי בד ועשויי אבן. ופינת הרחוב הבאה? יפה אפילו יותר. אין פרט אחד שחמק, הם כולם לוקחים חלק במכלול המשגע, כמו תווים במנגינה. הפסקתי להסתכל רק על המכלול, התחלתי לפרק בעיניים בוחנות את העיר לחלקיקיה המעלפים.
לקחתי איתי משהו מכל זה. אין פרטים שוליים, אין פרטים מיותרים. אם אתייחס גם בחללים שלי לכל פרט קטן כאילו שווה לתת עליו את הדעת, סך הפרטים יהיה נפלא בעיני. אולי קל יותר להגיד מלעשות- אני הרי סוחבת איתי ״ירושות״ מגילגולים קודמים, שלי, שלו, שלנו. רהיטים וחפצים שאין להם ערך אסתטי בכלל בעיני. דברים שלא נראו לי חשובים מספיק כדי שאתאמץ. אבל עכשיו אני רואה את זה באור אחר. כל הפרטים הקטנים – חשובים.
תודה ש״הקשבתם״, כי גם אם רציתי להיות בפריז לבד – כל הזמן חשבתי ברקע מה מתוך זה ארצה לספר לכם כשאחזור.
בפוסט הבא – הרשימה הכי שווה לחנויות יצירה בפריז!
מוזמנים להרשם לעדכונים, את הפוסט הלוהט הבא תוכלו לקבל כבר ישר לתיבת האי-מייל שלכם.
שירה
