מה?? נגמר? אפילו פסח עבר? פרט שולי לחלוטין. תארו לכם, יכולתי להגיש לכם סתם פוסט על הימים שבין פסח ליום העצמאות ובמקום זה אני מכבדת אתכם בפנטזיה הכי מרגשת של השנה! יותר שווה.
האמת היא שהתלבטתי ארוכות בעניין הזה. אפילו התייעצתי בקרב קהילת הבלוגריות המקיפה אותי לגבי פרסום פוסט מסכם לפורים, זמן רב כל כך אחרי ששאריות הדבק והנצנצים כבר נוקו מהשולחנות (והרצפות, והשיער, והחתול. נצנצים זה נורא). לקח לי הרבה זמן לדאוג לצילומים, מה שאומר כמובן שדן ואני הסתובבנו לבושים כאבירים סתם כך ביום של חול, שבועיים אחרי החג. פסח היה עמוס ולא היה סיכוי שאעלה את הפוסט הזה בחג ומפה לשם – הנה אנחנו עכשיו. ייתכן שהייתי צריכה להיות חכמה ולפעול באופן אסטרטגי, להתאפק ולפרסם את הפוסט הזה לקראת פורים הבא. זו היתה דילמה אמיתית.
החלטתי בסופו של דבר לפרסם כאן ועכשיו כי פורים חשוב לי. זו הזדמנות פז בשבילי להיות שקועה כולי ביצירה, להקדיש את זמני ומרצי למשהו כל כך מופרך שביום-יום קשה לי להצדיק אותו. כתבתי על זה בהרחבה שנה שעברה, בפוסט פורים 2016. ומכיוון שפורים חשוב לי בזכות חגיגת היצירה שסביבו, זה לא באמת משנה מתי אני חולקת את הפרטים היפים והקטנים איתכם, נכון? אני שמחה שאתם כאן ללוות את ההתפתחות והלמידה שלי, את ההתנסות שלי בחומרים ובטכניקות, גם אם אלה לא תמיד תואמים לאירועים שעל לוח השנה.
השנה הודעתי בבית שאני הולכת להיות אבירה. ״לא משנה לי למה תתחפש״, אמרתי לדן בנונשלנטיות, ״תבחר מה שתרצה״. אפילו קניתי לו תחפושת של איירון-מן, ככה בשביל הספורט. אמא ערמומית שכמוני. בינתיים, הבית התמלא חלקי שיריון, גזרי גזרות ורצועות, לוחות סול ומשחות צבע כסופות.
״אתה יודע, אנשים מאמינים שאם זורקים מטבע למקור מים, כמו באר או מזרקה, אז משאלה שיבקשו תתגשם. בוא ניקח ענפים קטנים, נשליך למים ונבקש משאלה!״
״המממ… הלוואי… הלוואי והייתי אביר אמיתי״. נו, עכשיו אמא שלולית, אפשר לזרוק מטבע.
התחפושת שלנו עשויה כמעט כולה מסול, הספוג הרך הזה שילדים מדביקים ממנו בגן, חומר אדיר ומפתיע במיוחד (כמו שהצגתי כבר בפוסט הזה וגם הזה). הוא טומן בחובו סודות נהדרים, הסול, רק צריך לטפל בו יפה והוא יהפוך לכל מה שחלמתם שהוא יהיה. למדתי המון בהכנות לחג ונהניתי מזה בטירוף.
את שיריון הכתפיים לקח לי זמן לדייק, היו בדרך כמה מודלים שנכשלו ונזרקו לפח. כשמצאתי לבסוף את הגיזרה שרציתי, שיכפלתי אותה והתאמתי לדן גרסה מוקטנת, שיריון-ילד ושריון-אמא. מגיני הכתפיים מחוברים לבגדים בעזרת סקוטצ׳, כך שיכולנו לזוז בחופשיות מבלי לדאוג שיפלו או יזוזו. מכיוון שהגלימה של דן אינה צמודה וזזה הרבה, דאגתי שיוכל לחבר את מגיני הכתפיים גם ישירות לחולצת שיריון-הקשקשים שמתחת, אם ירצה.
מתכננים איפה נחביא את כל האוצרות הנפלאים שמצאנו (מטילי זהב ואבני רובי ענקיות).
המגן, הנושא את סמל מסדר הדרקון שהמצאנו לנו, הוכן בשני גדלים: בהתחלה יצרתי מגן קטן לדן ואז הגדלתי את העיצוב באופן פרופורציונאלי, שיתאים גם לי.
מגיני הידיים עשויים גם הם מסול. המגינים של דן אהובים עלי במיוחד – גיליתי שבעבודה עם סול פרטים הם שם המשחק. ריבוי פרטים מחזק את האמינות של העיצוב והופך אותו להרבה יותר יפה ומעניין.
הגלימה האבירית של דן עשויה לבד (וכמובן שצילמנו ביום החם ביותר בשנה, בערך). היא בצבע ארגמן עמוק ויפה ועליה סמל המסדר שלנו, שהוא ״של ההכי חזקים ואמיצים״, לדברי האביר החביב עלי.
המחוך המשוריין יצא פשוט יפיפה! אם זה לא היה מגוחך הייתי מסתובבת איתו כל הזמן. את הגיזרה הכנתי על גבי הגוף כך שיתאים כמו כפפה. הוא בנוי מסול עבה והפרטים עליו עשויים סול דק.
באמת שאהבתי ללבוש את התחפושת הזאת. מכירים את האנשים שנעים באי נוחות כשהם חובשים כובע מצחיק בפורים וקוראים לזה ״תחפושת״? אז בדיוק ההפך. היה לי נוח מאד והרגשתי מגניבה לאללה! היה בה שילוב של הרומנטיקה ההיסטורית שנודפת מ״משחקי הכס״ (הבלתי היסטורית בעליל) והרומנטיקה הפרטית שלי, כמי ששנים היתה שבויה בדימיונה אחר סיפורי אבירים ונסיכות, טירות אבן מבוצרות ויערות עד עבותים.
הנעליים שהכנתי לתחפושת היו פתרון מאולתר ויצאו מגניבות ממש: צבעתי נעליים ישנות, עיטרתי ב״ברגים״ ובפרטים מסול וקיבלתי נעליים מברזל!
חולצת שיריון-הקשקשים של דן נראית מורכבת להכנה אבל היתה קלילה ממש, פשוט צבעתי את הקשקשים בעזרת שבלונה, כמו שהראיתי בהדרכה כאן. באותו האופן צבעתי את החצאית שלי, שהיא בעצם זוג מכנסיים לא מוצלח שגזרתי וערכתי.
התחפושת היתה כל כך משכנעת, שאנשים חשבו שאנחנו לובשים שיריון קשה וכבד. אנחנו, כמובן, התמסרנו לדמות והסתובבנו בחווה הצלבנית היפה שבעין חמד כבעלי הבית. הנפנו את החרבות שלנו וסיגלנו לעצמנו מבט חודר ומחוספס. קשה לאמר מי נכנס לתפקיד יותר, הוא או אני (כן, כן, אני יודעת מה אתם חושבים, אוקיי?!).
בסופו של יום אני חושבת שכל אביר אמיץ ונחוש צריך לצידו אמא אבירה, אמיצה ונחושה לא פחות, שתלמד אותו how to kick ass. זה בסיסי.
נכון שרואים שהיה לנו כיף? האפשרות להיות מי ומה שרוצים, גם אם זה קצת דימיוני ולחלוטין תלוש מהזמן והמקום, זה קסם אמיתי. איזה מזל שיש לנו פורים.
סוף שבוע נהדר,
שירה
// תודה ענקית לצלמת יפעת קרונפלד, שחזרה איתנו בזמן אלפיים שנה מצויידת בכשרון רב ובעין חדה.
// תודה גם לסבתא חני, שהיתה נושאת כלים אבירית ובייביסיטר צלבנית מסורה, בלעדיה זה לא היה קורה.
