יש פוסטים שיותר קשה לי להעלות. לפעמים, זה בגלל שהם מספרים משהו נוטף רגש שיש לי המון מה להגיד עליו ואיכשהו קשה לי לבחור את המילים (כמו פוסט הלידה של לילי, למשל). לפעמים זה בגלל שאחרי כל העבודה וההשקעה שלי בפרויקט, אני צריכה בסיומו להפרד ממנו קצת, כדי להצליח לראות אותו בצורה אובייקטיבית ולכתוב עליו פוסט ענייני (כמו בפורים האחרון). לפעמים הפוסט לא מציג הדרכה נקייה ומתוכננת היטב, אלא יצירה מהחיים שלי ממש, מה שהופך אותו אוטומטית לפחות פוטוגני ומרשים. ולי – איך לאמר – קצת קשה עם זה. לפעמים, ממש כמו עם יום ההולדת של דן, קשה לי לשחרר פוסט בגלל כל הסיבות גם יחד.
אבל באמת שקרה כאן משהו אדיר. נכון, זו לא הפקה מתוקתקת אלא הצצה ליום הולדת אמיתי לגמרי, שנחגג בחושך (דצמבר) בבלאגן (שלושים ילדים ואיזה מיליונת׳לפים הורים) ובין המון אנשים שלא לבושים לפי סקאלת הצבעים שנבחרה בלוח ההשראה (כאילו, מה הקטע?!). בכלל לא השקענו בצילום כי היינו עסוקים מדי והחיים היו חזקים יותר מהבלוג. ו… זה היה פשוט מגניב בטירוף. אני אוהבת שהבלוג שלי נוטף סטייל מלוטש, אבל לא לשתף אתכם במשהו ״מגניב בטירוף״ זה לא הוגן. אז… אני מזמינה אתכם להתרשם מיום ההולדת המכושף של דן, ארז ושירה!
באמת שאני גאה להציג את אחת היצירות הגדולות (מילולית, זה ענק) שהכנתי בחודשים האחרונים. בחורף האחרון חגגנו לדן יום הולדת 4, עם עוד שני חברים חמודים. לשמחתי הגדולה שתי האמהות האחרות ידעו עם מי יש להן עסק ואפילו שיתפו פעולה עם הפנטזיה המטורללת שרצה לי בראש. נפגשנו בבית קפה לפגישת פסגה והתחלנו לתכנן לילדים יום הולדת מכושף מארץ האגדות. אמא אחת כתבה את הסיפור הנהדר, על ארץ אגדית בה יצורים קסומים טווים חלומות לילדי העולם. אמא שניה היתה המבוגר האחראי, יצרה אקסלים, חילקה משימות ודאגה ללוח הזמנים. ואני – אני בניתי טירה.
טירה ענקית מקרטון. כי זה מה שבאמת רציתי לעשות, כל כך הרבה זמן. מזל שיש לי ילדים כדי שאוכל לעטוף את תשוקתי לטירות קרטון באיזושהי טוענה שנשמעת רבע סבירה ומתקבלת על הדעת.
רציתי לבנות תפאורה ענקית, שתקיף את הסלון ותוביל את הילדים דרך ארבע ״סצינות״ שונות בהצגה ובפעילות. פרשנו מחצלת גדולה על הרצפה, הקמנו את הטירה, את היער המכושף ואת ביתו של מאלף הדרקונים. מסביב – בלונים ירוקים וסרטים מזהב השתלשלו מהתקרה ושרשרת נוריות מנצנצות אינסופית נתלתה והאירה את החלל.
תקציר סיפור יום ההולדת הוא כזה: בארץ הקסומה בה נוצרים החלומות, חיים יצורים דמיוניים מכל המינים והסוגים – פיות, מלכים, דרקונים ומכשפים. הם אלה שטווים חלומות מרגשים לילדים. עינת, אמא של ארז, ואני קיבלנו את פני הילדים בתלבושות תואמות כשתי פיות אדומות כנפיים, וסיפרנו להם על הממלכה. קראנו לילדי יום ההולדת לקבל כתר מיוחד של אורחי כבוד ובאנו להתחיל בחגיגות. אז, ברעם מפחיד, ירד במדרגות המכשף הנתעב טוכעס טוסיקדופולוס (ארי שלי), שנעלב עמוקות שאינו מוזמן ליום ההולדת. בעלבונו הוא מטיל כישוף נוראי (מישהו אמר קונפטי ואפליקציה של ״צלילים של קסמים״?) וגורם לכל הממלכה לשקוע בנמנום. כל היצורים הקסומים עייפים מכדי להשאר ערים בלילות ולטוות חלומות. אין ברירה, הפיות והילדים יוצאים למסע להציל את הממלכה הקסומה!
כדי להציל את הממלכה היינו זקוקים לעצה חכמה, אז פנינו למלך שהתנמנם בטירה המפוארת שלו (נדב, אבא של ארז). הוא לא ידע את התשובה, ושלח את הילדים למצוא את הקוסמת הגדולה ביער המכושף. כדי להגיע לשם, היה על הילדים לעבור את מסלול המכשולים שמוקם בין הטירה לקיר וכלל קפיצה, טיפוס וזחילה.
ביער המכושף ישנה הקוסמת הגדולה, שושי אמא של שירה. אחרי שהערנו אותה בצרחות, היא עיינה בספר הכשפים עב הכרס והודיעה שהיא עייפה מדי לקסמים והדרך היחידה להסיר את הכישוף של טוכעס המכשף, היא להפוך את כל הילדים לקוסמים בעצמם ולאמר יחד את מילות הקסם. חילקנו לילדים גלימות אדומות-ירוקות ושרביטי כוכבים ושלחנו אותם למצוא טבעות כוח במערה המכושפת, להשלמת האאוטפיט. אביר הממלכה – גרג אבא של שירה – רכב על סוס צעצוע והוביל את הדרך. המערה המכושפת היתה בעצם פינת הטלויזיה שלנו, מכוסה כולה באל-בד שחור ומקושטת בהמון כוכבי נייר בגוונים זרחניים. מלמעלה תלינו פנסי אולטרה-סגול, שהאירו את הכוכבים ואת טבעות הגומי הקטנות (והמהבהבות) שעל הרצפה והפכו את אלה לפנסים זוהרים. הילדים עמדו בתור להכנס למערה והיו נלהבים מאד! לאורך יום ההולדת החתמנו את כולם ב״קעקועי״ כוכבים (מצבעי גוף הזוהרים באולטרה סגול), מה שהפך את הביקור במערה המכושפת למגניב אפילו יותר.
משם- לקחנו את הילדים היישר למאלף הדרקונים, מומחה גדול ללחשים ולכשפים, שיספר לנו מה צריך לעשות כדי לבטל את הכישוף הנוראי של המכשף טוסיקדופולוס. המאלף, האח הגדול והחמוד של שירה, גרם לילדים לצרוח שורה של קישקושים מצחיקים, שבסופם הוסר הכישוף, המכשף הובס וכל הדמויות הקסומות התעוררו בחזרה וכולם היו שמחים וטובי לב.
מכיוון שהכישוף הוסר – יכולנו לחגוג! הזזנו הצידה את בית מאלף הדרקונים וחשפנו מאחוריו שולחן קסום של כיבוד. היו פטריות-יער מתותים, עוגיות כוכבים מנצנצות (ממש, עם גליטר אכיל) שנתלו מעץ הכוכבים, היו שרביטי עוגיות מזוגגות והמון מאכלים טעימים (ואפילו בריאים! עשינו מאמץ).
את עוגת הדרקון הכינה שושי הכשרונית והוא היה ענקי, עם מספיק מקום לשלושה סטים של נרות, לשלושה ילדי יום הולדת נרגשים.
היה נפלא, נהנינו מאד והילדים היו מעורבים והשתתפו כל כך יפה בהפעלה. ואני? אני בניתי את טירת הקרטון שרציתי לבנות כבר שנים. אז איך עשיתי את זה? אספתי קרטונים גדולים, פגומים ברובם, ממפעלים ומחסנים. קניתי שני טושים עבים במיוחד בחנות לציוד משרדי, הצטיידתי בסול מנצנץ באדום וירוק ובהמון המון מקלוני דבק חם. את התפאורה בניתי בחלקים, מתוך כוונה להרכיב אותם זה לזה ממש לפני החגיגה בעזרת ברגים ואומים. כך יכולתי לעבוד על הטירה ויתר חלקי התפאורה בסלון, בזמן שדן לא היה בבית, ולהבריח אותם למחסן כשהוא היה בסביבה. את הטירה חשפתי בפניו יומיים לפני יום ההולדת. הוא הגיב בצורה הכי אופיינית לו והכי מתוקה שיש: ״וואו, אמא, אני פשוט לא מאמין! זה ממש מדהיםםם!״.
לא יכולתי להתאפק וצירפתי גם כמה תמונות מהחגיגה עצמה. הרי כבר סיכמנו שהיום מכופפים את הכללים הבלתי כתובים של הבלוגיספירה. אז הנה – טירת קרטון ענקית, ילדים עטויי גלימות של קסם, דרקונים ושרביטים, קעקועי-כוכבים שזוהרים בפנס אולטרה סגול, פיה שבסוף התחתנה עם מכשף (חתיך) וילד יום הולדת מבסוט. בסיום יום ההולדת הילדים פצחו במסיבת ריקודים ספונטנית במערה הזרחנית… היה דיסקו! מה עוד אפשר לבקש?
במשך כמה חודשים עמדה בסלון טירה מקרטון. הילדים שהתארחו בבית אהבו לשחק בה וזו היתה אטרקציה אמיתית. גם קשה היה לדן ולי להפרד ממנה, כל אחד מסיבותיו. היא עדיין מפוזרת בחלקיה בבית, כי לזרוק אי אפשר וגם לשמור זה לא פשוט… אני מניחה שמתישהו בקרוב אמצא לה בית אוהב בצורה זו או אחרת.
רוצים לראות קסם אמיתי, עשוי כולו מקרטון (ונבנה בידי קהילה שלמה, כמו שאפשר רק לחלום)? כנסו לפוסט המדהים של נעמה אורבך, הלא היא נעמה מגשימת מתנות.
תחגגו, אחרת החיים יהיו משעממים לאללה.
שירה
