את הכיסא המדהים הזה קיבלתי במתנה מחברה יצירתית מאד, סיגל אגיב. ישבתי עליו לראשונה בגינה שלה, במפגש חברות מצחיק עד דמעות, כחודש אחרי שדן נולד. לא יצאתי הרבה מהבית בתקופה ההיא (בלשון המעטה) והמפגש היה שמח ומרענן. בגינה של סיגל היה מונח כסא נדנדה ישן וחורק, הצבע כבר התקלף והספוג המרופד ראה כבר הרבה שמש וגשם וחתולים… ועדיין – זה היה אחד הכיסאות הכי מחבקים ונהדרים שישבתי עליהם אי פעם. התאהבתי.
כל אותו מפגש לא הפסקתי להתפעל מהכסא, הקווים המסורתיים והנקיים, עבודת העץ, הפרופורציות. בסופו של דבר סיגל אמרה – רוצה אותו? שלך! הרגשתי כאילו מינימום הראלה התקשרה.
נקודת הפתיחה שלו לא היתה מי-יודע-מה. תוסיפו לזה את העובדה שלא באמת היה לו מקום ככסא הנקה בחדר הישן של דן (שהיה מקסים אבל פיצפון). הוא עבר לאחסון ונדד איתנו גם לאתר הבנייה המטונף של הבית החדש, כשעברנו לגור אצל ההורים שלי עם שתיים וחצי מזוודות. הוא נשא עליו שכבות רבות של אבק, שכמו שכבות גיאולוגיות מספרות את ההתגלגלות שלנו בשנים האחרונות. ולבסוף הוא נחת כאן, בבית החדש שלו ושלנו והגיע הזמן להקים אותו לתחייה ולהוציא ממנו את הרהיט המושלם שראיתי בו מההתחלה. את השיפוץ של הכסא עשיתי לפני שנה, מאז כבר נשתלה הגינה והאסיסטנט החמוד שלי גדל מאד. הפוסט הזה איכשהו נותר רדום על המחשב וחיכה שאתגעגע אליו.
אז איך מתחילים? קודם כל הסרתי את הקפיצים החלודים עליהם הונחו כריות המושב. את הכריות עצמן זרקתי מזמן, הספוג בילה הרבה מאד ימים בחוץ, הוא היה בלוי וחשדתי שהוא מכיל כל מיני מתיישבים לא רצויים. הוצאתי את המשייפת ושייפתי בעדינות את כל המשטחים שהמשייפת יכולה להגיע אליהם. נזהרתי לא להפעיל לחץ רב מדי ולא להשתמש בנייר לטש גס, כדי לא לאבד את החריצים והפרטים העדינים יותר.
העבודה עם המשייפת היא קלה וזריזה, אבל בגלל הרטט החזק שלה צריך לעצור ולנוח מפעם לפעם, כי הידיים מתחילות לרעוד… אני ממליצה לא לחפף, השיוף הוא בעצם החלק החשוב ביותר בתהליך. הוא זה שיסיר שכבות של לכה ישנה, יחליק את פני השטח ויחשוף את העץ המקורי. כמו להסיר מסיכה מפנים קמוטות ולגלות מתחת את פני הילד שהיו פעם. לא לשכוח כשמשייפים – לעבוד במקום פתוח ומאוורר, להשתמש באמצעי מגן – משקפי מגן ומסיכה (לא מופיעה בתמונות אבל השתמשתי גם במסיכה וגם במטפחת לפעמים, העיקר לא לנשום נסורת וחלקיקי לכה).
אחרי שמסיימים עם המשייפת, הגיע הזמן לחלק הקצת מעצבן אבל הנחוץ בהחלט – שיוף ידני. בכל מקום אליו המשייפת לא יכלה להגיע, קימורים עדינים ופינות, שם שייפתי בעזרת נייר לטש. נייר לטש, שאולי אתם מכירים בכינוי ״נייר זכוכית״ הוא דף נייר או רצועת אריג המצופים חלקיקים קשים, העוזרים להחליק משטחים, לעגל ולשנות את קווי המתאר של פריט ולהסיר ציפויים. ישנן מספר שיטות איפיון לנייר לטש (יש אמריקאית ויש אירופאית) אבל העקרון הוא זהה: ככל שהמספר נמוך יותר – החלקיקים גדולים יותר ונייר הלטש גס יותר. המספרים מודדים ״גריט״ או ״גריד״ (תלוי את מי שואלים) שמשמעותם מידת חספוס. לדוגמא, נייר לטש מס׳ 60 יהיה גס ונייר לטש מס׳ 200 יהיה עדין יותר. ממש כמו בפצירה של הציפורניים – משתמשים בשיוף גס כדי לאכול מהחומר ולשנות צורה (פינה חדה שרוצים לעגל, למשל), ועולים במספרים ככל שרוצים שהשיוף יהיה שטחי ועדין יותר והמרקם הסופי חלק ומשיי יותר.
כדי לא להפצע באצבעות משיוף נמרץ, אני מציעה לא להשתמש בנייר הלטש סתם כך, אלא ללפף אותו על גבי קוביית עץ. או לחלופין אפשר להיות חולי חנויות חומרי-בניין כמוני ולרכוש לכם ידית שיוף רכה ונוחה לאחיזה, שצידה התחתון עשוי וולקרו הנצמד לדיסקיות השיוף של המשייפת.
אחרי ששייפנו הכל, זה זמן לנקות היטב את הרהיט. ניקיתי את פני השטח במטלית יבשה ובמברשת, הקפדתי לסלק לכלוך ואבק שיוף מכל החריצים והסדקים. לבסוף גם השתמשתי במטלית לחה מעט ולאחר מכן הנחתי לכסא להתייבש לחלוטין. 
הכסא היה אמנם שלם ולא נדרשו תיקונים מבניים, אבל לא כל החלקים היו מחוברים היטב. כשישבנו עליו הוא חרק ונע ובקיצור – לא היה כל כך חזק. השתמשתי בדבק נגרים ומילאתי את המפגשים בין רכיבי הכסא שהתרחקו. היו כמה סדקים דקים ברגלי הכסא שהתלבטתי לגביהם. לאחר בדיקה מכל כיוון אפשרי, החלטתי שלא נשקפת סכנה למבנה הכיסא, כל עוד הסדקים לא יתפשטו ויבקעו את העץ. גם את הסדקים הללו מילאתי בדבק נגרים.
בעבודה עם דבק נגרים חשוב להחזיק מטלית לחה ביד, ולהקפיד לנקות מסביב. הדבק נוזלי מאד עם היישום והוא נוטה ״לברוח״ מהחריצים. חשוב מאד לנגב אותו מיד, אחרת תישארו עם נזילה קשיחה ומעצבנת מאד של דבק, איפה שהוא לא אמור להיות.
לוחצים את החלקים יחד ומעבירים שוב סמרטוט, לוודא שהדבק נמצא אך ורק בחריץ הייעודי והיישום נקי ויפה.
שמים קלמרות (או כליבות, או קליבות – שוב תלוי את מי שואלים) שהם מעין מלחציים חזקים, בכל מקום בו הנחנו דבק בין שני חלקי עץ, כדי שיחזיקו את החלקים צמודים ומאובטחים בזמן שהדבק מתייבש. אני יודעת שזה נראה כמו איזה משהו משוכלל ומקצועי, אבל אם בכוונתכם לעשות איזשהו פרוייקט שיפוץ או נגרות אפילו קלילים – ממש כדאי להחזיק איזה ארבע כאלו במחסן.
כשהדבק התייבש הגיע הזמן לחלק הכייפי! קודם כל להתפעל הכסא הנהדר עם העץ היפייפה. ווווווואו! זהו אפשר להמשיך. אז למה בכלל לצפות את הכסא בלכה (או בשעוות דבורים)? זו שאלה שעולה בייחוד כשגוון העץ עדין ויפה כפי שהוא ולכה, לא משנה כמה שקופה היא תהיה, תעמיק את הגוון ותשנה אותו. ובכן, עץ הוא חומר גמיש וסופג מאד (סוגי עץ אחדים יותר מאחרים), אם ברצוננו להאריך את חיי הרהיט ולהגן עליו משחיקה, כתמים ומזיקים, כדאי מאד לא לוותר על שכבת הגמר.
אני בחרתי להשתמש בלכה אקרילית שקופה במרקם מט, ללא גוון. הלכה האקרילית היא בעצם לא לכה, היא גימור על בסיס מים, מה שאומר שאין צחנה רעילה וניתן לנקות את המברשת (וטיפטופים על הרצפה ואת הידיים) במים ולא בטרפנטין. אמנם זו שכבת הגנה עדינה יחסית, אבל זה התאים לי כי מדובר בכסא נדנדה לחלל המגורים, לא לרהיט שמתמודד עם פגעי מזג האוויר או עם שימוש יוצא דופן. אם בכוונתכם לשפץ רהיט שבא במגע עם מים או שנמצא בשימוש ״קשוח״ (שולחן אוכל למשל), ממליצה לשקול בכל זאת לכה רגילה וחזקה, הדוחה נוזלים ועשויה להאריך את חיי הרהיט.
השתמשתי במברשת איכותית מאד, סינטטית ורכה (ובצבע רוזגולד. לא יכולתי להתאפק). אם עבדתם כל כך הרבה להכין את הרהיט ובסוף הוא יהיה מלא משיכות מברשת גסות ושיערות שנשרו ממנה – זה ממש מטופש. תשקיעו. בחרתי מברשת ברוחב שמתאים למרבית חלקי הכסא, לא כדאי לקחת מברשת רחבה מדי ש״תגלוש״ מעבר לדופן שאתם צובעים ותשאיר טיפות ומשיכות מברשת גסות. 
אפשר גם להשתמש במברשות ספוג בגדלים שונים, אבל להקפיד בכל שכבה שהספוג יהיה יבש. אם ניקיתם אותו זמן קצר לפני והוא עדיין לח מאד הוא עלול ״להקציף״ ולהחדיר בועיות אוויר קטנות לשכבת הלכה שלכם.
הנחתי שלוש שכבות לכה על הכיסא. מכיוון שהיא על בסיס מים זה היה ממש זריז ונעים וללא כאבי ראש מיותרים. חשוב!!! אחרי שכבת הלכה הראשונה העבירו יד על הרהיט. אתם עשויים לגלות שמה שהיה חלק למשעי עכשיו מחוספס. הלכה ״מרימה״ את סיבי העץ ועלולה לגרום לשינוי במרקם. אם זה המצב, עוברים על כל הרהיט ביד קלה עם נייר לטש עדין, מנקים את האבק בסמרטוט וממשיכים לשכבה השניה.
נותר החלק של הריפוד – את חוטי הקפיץ החלודים החלפתי בחדשים. ניתן לקנות את אלה בחלק מסניפי הום-סנטר ודומיו, לפעמים בטמבוריות ובחנויות לווילונות. פשוט תבקשו ״חוט קפיץ לווילונות״ ותקבלו קיט של כמה מטרים כבל, טבעות וקרסים. מודדים, חותכים, מותחים בשקעים המיועדים לכך בכיסא ומשחילים את הקרס בטבעת. נורא פשוט. 
את הבד היפה קניתי בדנדו בנחלת בינימין כבר לפני שנים, ידעתי שיום אחד הוא ישודך עם הכסא האהוב הזה. מדדתי את מידות הספוג הרצויות ונתתי לרפד מקומי להכין לי את הכריות. יכולתי לתפור אותן בעצמי, אבל חששתי שזה רק יכניס אותן לרשימת הפרוייקטים האינסופית הממתינה לי. פה רציתי סיפוק מיידי.
אנחנו אוהבים את הכסא הזה כל כך, איכשהו כשמישהו מתיישב עליו תמיד מצטרפים אליו עוד שניים לפחות.
מקווה שלמדתם משהו חדש, או אולי עשיתי לכם חשק לרענן איזה רהיט. גם לכם ישנה גרוטאה אהובה עם פוטנציאל, ששמרתם כי תמיד חשבתם שיום אחד תעניקו לה חיים חדשים? ספרו לי!
שבוע מעולה,
שירה
