***נעדרתי מפה זה זמן רב. חשבתי שעד עכשיו כבר אחזור לכתוב כאן ביתר שאת והתלהבות, יש לי כל כך הרבה הדרכות ורעיונות להעלות ולחלוק איתכם. אבל ״חופשת לידה״ איכשהו תמיד הופכת לשדה קרב על שעות שינה, חלוקת זמן ותשומת לב בין התינוקת לילד שחולה נצח בבית, השתלטות איטית להחריד על משימות ומטלות ועוד ״תענוגות״ שאינם לקוחים מעולם הנופש. הימים טסים ואני לא מספיקה דבר. אז הנה לפניכם פוסט אישי לגמרי, שמספק הצצה אינטימית לאיפה הייתי ומה עשיתי, ומציג לעולם את הפלא החדש שבחיי.
היא הגיעה מאוחר ואיכשהו בדיוק בזמן. החליקה לתוך חיינו במין נועם כזה, חזקה ועדינה, קטנה וריחנית ושחרחורת. אינדיאנית.
לקראת הלידה חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי. המון. כל מה שעשיתי היה לחכות. מיחושים וצירים ושלל תופעות גרמו לי להאמין שאני אלד מוקדם מהצפוי, לא 11 יום אחרי תאריך היעד. עד שיום אחד נמאס לי והודעתי שאתיצב בתאריך יפה בבית החולים ולא אצא משם בלי תינוקת. שישלפו אותה כבר, כך או אחרת. כנראה שהיא שמעה את האיומים שלי ומיהרה להוכיח לי שתכניות לחוד וילדים לחוד ושהיא הולכת לנהל כאן את העניינים בזמן הקרוב. היא אכן נולדה בתאריך היפה שבחרתי, אבל הגיעה בתנאים שלה 🙂
ההריון הזה היה ארוך, באופן שנעם לי מאד. לקח לי זמן להפנים ולעכל את זה שנהיה משפחה בת ארבע נפשות, שאהיה ״אמא לשניים״ (עדיין הזוי בעיני). אני גם אוהבת להיות בהריון, אני מהנשים האלה שנושאות את הבטן בגאווה ומתענגות גם על הכובד והסרבול. אני אפילו קצת מתגעגעת לאיך שארי היה נותן לי יד כדי שאצליח להתגלגל, מגושמת, ממושב הנוסע ולצאת מהאוטו… אפשר לראות אותי עגלגלה ומבסוטה בצילומים שלי למגזין 9 in style, בפוסט הזה.
אבל לקראת הסוף ההמתנה הכריעה אותי. הרגשתי שאני מעבירה שבועות שלמים בהמתנה, לא כאן ולא שם. לא נסעתי רחוק (כי הנה! עוד שניה אני יולדת) ולא נהגתי הרבה (הנה! אוטוטו!) ולא עשיתי שום דבר מרגש, חוץ מלחכות (היא ממש עוד שניה יוצאת, אני מרגישה את זה!). אבל היא לא הגיעה ואני התחלתי להתייאש וכבר ויתרתי על כל העניין. יאללה, שלא תצא. לא צריך. פשוט אמשיך לחיות ככה, לא אסון.
ואז היא החליטה לבוא. לבד, בלי שנאיץ בה. ארי ואמא שלי היו לצדי וקיבלו אותה באהבה לעולם. זה היה מקסים שמהרגע הראשון היא היתה מחובקת כל כך.
הדולה שליוותה אותי, שירלי ווינדמילר, נתנה לי גב והיתה נהדרת. היה באלגן ולחץ, כמעט ולא זכינו ליחס בבית החולים והלידה היתה כואבת מאד, ועדיין אני מרגישה שכל החלקים נפלו למקומם המיועד והסתדרו בדיוק באופן שצריכים היו ליפול.
ליליפוצקה רק בת חודש, כל כך חדשה בעולם וכל כך טבעי שהיא כאן וחלק מאיתנו. לפעמים אני קצת מתפלאת על הקלות שבה זה קרה. אולי זה בגלל שהיא ילדה שנייה. אולי כי היא פשוט כזאת מין ילדה – גורת זאבים. אינדיאנית.
