הבית שלנו הולך ונבנה, כל יום פרט קטן נוסף וכבר ממש ניתן להרגיש את החללים, לראות התחלה של חומרים ולדמיין בצורה חיה מאד איך נחיה שם. הכל לובש צורה, התכניות הופכות לקירות, האור מאיר כל חדר באופן המיוחד הזה שקשה כל כך לדמיין אותו מראש. זה מאד מרגש, משונה אפילו. שינוי כל כך גדול מהדירונת שיש לנו עכשיו.
אני נשאלת הרבה על תהליך התכנון והעיצוב, על איך זה לתכנן לעצמי ולא לאחרים. אני מניחה שזה שילוב מוזר של הגשמה ומימוש עם תחושת פספוס קלה ואפילו חוסר בטחון. כשאני פוגשת לקוחות, בייחוד במגזר העסקי, אני יודעת מפגישתנו הראשונה איך הפרויקט צריך להיראות. מה הסטייל, הכיוון, התנועה, מה נכון ללקוח המאד ייחודי שעומד מולי. אבל כשזה מגיע לביתי שלי – זה נהיה קשה כל כך… אני אוהבת מגוון של סגנונות. אני יכולה למצוא כמעט בכל אפנה תקופתית משהו שהוא מאד ״אני״. בגלל העניין הרב שלי בעיצוב וחומרים, בזמן העבודה וגם בזמני הפנוי – אני מניחה שהייתי יכולה בקלות לעצב לעצמי בית שלם לכל מצב רוח, לכל תקופה חולפת. הי, אולי הפתרון הוא לרכוש המון בתים ולעצב כל אחד אחרת לגמרי? נכון רעיון??
ומכיוון שאני היא הלקוחה שלי הפעם, ישנו הבדל מהותי נוסף ביני לבין לקוח מהשורה – מכיוון שבנית בית היא עסק כלכלי כבד משקל, אנחנו לא באמת יכולים להרשות לעצמנו לעצב אותו ממסד עד טפחות. הפרטים הקטנים, רהיטים וטקסטיל, המשרד שלי – כל מה שלא לחלוטין חיוני ייאלץ לחכות זמן לא ידוע, עד שאוכל להפנות לכך את תשומת לבי ותקציב כלשהו. זה מעציב אותי קצת, כי בתכנון ללקוח יש את רגע הקסם הנפלא הזה – דרכינו נפרדות לאחר חודשי עבודה ספורים, אנו לוחצים יד וברקע העיצוב המושלם, מהריצוף ועד אחרונת המנורות, פלוס הוואזה על השולחן. אקסטרים מייקאובר, גרסת הסלואו-מושן. זה מספק בצורה בלתי רגילה.
אבל לבית שלי אני אכנס כשהוא עירום – לא וואזה ולא נעליים (גם לנעליים צריך תקציב!). צרות של מעצבות… אז הנה אני לוקחת צעד אחורה ומזכירה לעצמי: הבית שלנו, אם לא ציינתי את זה בעבר, יפה בעיני כל כך! אני אוהבת אותו כמו שרק אנשים במקצוע שלי יכולים לאהוב בטון ואת האור והאוויר שכלואים בין כתליו. אני מנסה להזכיר לעצמי שהעובדה שלא אוכל לעצב את הבית קומפלט תאפשר לי תקופה חדשה ומלהיבה בפני עצמה – זמן לחלום.
אסתובב בין החדרים הבתוליים של ביתי החדש, ואחלום. אחלום על הזהות החדשה שילבשו, על צבע וחומר וחלל. אל תצחקו, אבל הפוסט הזה ממש תראפיוטי, התחלתי לכתוב אותו קצת עצובה (איך אוכל להתהדר בבית חדש כשאין לי בו אפילו כסא אחד נורמאלי?!) אבל עכשיו אני כבר משוטטת בו בעיני רוחי ומרשה לעצמי לחלום.
מבטיחה לעדכן 🙂
שירה
