קוראים לו פפרמן. ככה דן ביקש וזה מצא חן בעינינו כל כך שהשם מיד תפס. פפרמן (Pepperman) הוא החבר החדש של הנינג׳ה והם מכורבלים זה בזרועות זה כל לילה.
כפי שהצהרתי בעבר, תפירה אינה הצד החזק שלי ואני רחוקה מלהיות מומחית. אבל יש לי המון חשק לזה ולפעמים אפילו מוטיבציה. מצאתי את ההדרכה הזו באטסי כשדן עוד היה תינוק קטן וקניתי אותה בשיא ההתלהבות. אבל דן היה ילד של מכוניות וגיטרות וסטטוסקופים, לא ממש ראיתי את עצמי עומלת על בובה כזו רק כדי שתזכה לאותו יחס קר שהוא מנת חלקם של פו הדוב, מיצי הכלבה וג׳רי הגירית.
אבל אז דן התחיל לקרוא לנו בשעת ההשכבה, רצה להגיד רק עוד מילה ולתת רק עוד נשיקה והבנתי שהגיעה העת לצרף אליו חבר למיטה. חבר עם חיוך (ושלייקס), שיוכלו לקשקש ארוכות זה עם זה לפני השינה.
לקח לי חודשיים בערך לסיים את פפרמן, בכל סוף שבוע חתכתי עוד שרוול, תפרתי צווארון, כל פעם קצת. מפעם לפעם הצגתי לדן את חלקי הבובה בניסיון להבהיר שאמא משקיעה פה את כל כולה ואין מדובר בעוד בובה מהחנות, בתקווה לזכות בתהילת עולם. לפעמים היה מתעלם, לפעמים היה תופס פיסת בד קטנה ומנופף בה בכל הבית תוך קריאות נלהבות ״זו הבובה הכי נהדרת בעולםםם!״ ועדיין – לא יכולתי לבקש תגובה טובה מזו שקיבלתי כשפפרמן היה מוכן.
כשהגשתי לו את הבובה המוגמרת הוא בחן אותה בתשומת לב. ציין את פריטי הלבוש, התרשם מהנעליים ותשאל אותי אודות הנמשים. לאחר שסיים את הסקירה המדוקדקת הוא חיבק את הבובה ואמר ״אמא הכינה לי את הבובה הכי יפה שראיתי אי-פעם״ בקול המתוק והמתנגן הזה של ילדים בני שנתיים וקצת.
וזהו. מאז דן ופפרמן מספרים זה לזה סיפורים מצחיקים לפני השינה. בלילה אנחנו אוהבים להתגנב לחדרם ולראות אותם חבוקים במיטה הקטנה. ממיס את הלב, ממש.
ספ״ש נפלא
שירה
