את המגרש הזה רכשנו, יחד עם הורי, לפני שנתיים. שנתיים שהחול מחכה בסבלנות שנחפור בו, שנתיים שקירות דמיוניים מיתמרים מהקרקע וחלונות תיאורטיים צופים אל החורשה היפה שמאחורי הבית. שנתיים שאני אוהבת את הבית הזה, שעוד לא נבנה, כמו שאני מפחדת ממנו. כזה צעד גדול, כזו אחריות גדולה.
את הבית תכננתי יחד עם אבא שלי, שהוא אדריכל וותיק ומוכר. אנחנו והורי בונים בתים זה לצד זה – בית המשפחה הצעירה ובית הבייביסיטרים המסורים בעולם (צריך היה לכתוב את זה ככה בהיתרים, נשבעת).
אז הנה הוא, החול ספוג הציפייה. אעדכן אתכם בשמחה בהתקדמות המרגשת, בבחירות ובהחלטות המעניינות שמי שבונה בית צריך להתמודד איתן (מנקודת מבטי האישית והמקצועית – אין לי כוונה להלאות אתכם באדמיניסטרציה).
יוצאים לדרך 🙂
עדכון – עד שהספקתי להעלות את הפוסט הזה, כבר יש בור! אז הנה הוא, גבירותי ורבותי. בור.